נשים רבות נמנעות מלפנות לטיפול רפואי, בשל חוזר מודעות לפתרונות שמציעה הרפואה המודרנית. לרוב נשים אלו ישתמשו באופן תדיר בפדים ותחתוניות ספיגה למיניהן, במקום לטפל בשורש הבעיה.

לכך מתווספות סיבות אישיות סוציאל-תרבותיות. מסתבר שישנו קשר ישיר בין המעמד החברתי הסוציאלי של האישה והתרבות ממנה היא מגיעה לבין חסמים רגשיים או תמריצים שליליים לפנייה וקבלת טיפול רפואי.

העניין הוא שבריחת שתן, יותר משהיא פוגעת בבריאותה של האישה, היא פוגעת באיכות חייה ובאוטונומיה הפרטית שלה. מסתבר שחקירת התופעה מראה שהפגיעה באיכות החיים יכולה להיות גרועה מזו הנגרמת עקב מחלות סוכרת ויתר לחץ דם או מחלות כרוניות אחרות.

על פי עבודות אפידמיולוגיות 20-25% מהנשים ילקו בתופעה בשלב זה או אחר בחייהן.

במחקר שבוצע בין השנים 1995 ל-1997 בכמעט 27,000 נשים בנורבגיה, נבדקו נשים מעל גיל 20, כאשר 25% מהנשים התוודו שהן סובלות מדליפת שתן.

שאלון אנונימי שעשו בקרב נשים מעל גיל 18 בבריטניה, צרפת ספרד וגרמניה הראה כי מתוך 17,000 נשים שענו על השאלון 35% דיווחו כי הן סובלות מבריחת שתן לא רצונית ב-30 ימים שקדמו למענה על השאלון.

בכל זאת אחוז הפונות לטיפול נמוך בהרבה מאחוז הלוקות בתופעה ואולי הגיע העת להעלות את המודעות לדרכי הטיפול, כדי לעודד נשים שלא להתפשר על איכות חייהן.

לצערי, נשים רבות אומרות לעצמן כי משום שממילא הן מרבות לשהות בבית, אין צורך באמת דחוף לטפל בתופעה, אבל הן מפספסות את העובדה שהנזק מצטבר עקב אי הטיפול, לרבות בעניין תחושת הדימוי העצמי והנשיות.

במהלך שנות ניסיוני נתקלתי במקרים רבים שמדגישים מדוע חשוב שהאישה תקשיב לאותות שמאותת לה גופה ולא תמצא לעצמה תירוצים לדחיית הטיפול בתופעה. בעבר ביקרה אצלי אישה ממוצא דתי ובמהלך הביקור התברר שהיא סובלת מבריחת שתן לא רצונית. האישה טענה שהיות והיא אינה עובדת ושוהה בביתה לרוב, התופעה לא הפריעה לה משך חודשים רבים, אבל כשיצאה מחוץ לביתה למטרות כאלו ואחרות, השתמשה באופן מוגבר בפדים או תחתוניות. בתחילה חשבה שהדבר יגרום לה להרגיש בנוח ואין צורך ביותר מכך, אך עם הזמן החלה להתפתח בתוכה תחושה אישית שהיא מדיפה ריח שתן ושאולי אנשים מסביבה שמים לב לכך. מיותר לציין כיצד תחושה כזאת עלולה לפגוע קשות בדימויה העצמי של האישה. בסופו של יום התחושה הזו הובילה אותה לקבל טיפול ומוטב מאוחר, מאשר אף פעם לא.